נוויד מהראור (Nawid Mehravar):
מפלגת הפועלים של כורדיסטאן (בכורדית: کۆمەڵەی زەحمەتکێشانی کوردستان), שנוסדה כמפלגה פוליטית על מנת לתת מענה לדרישות העממיות במזרח כורדיסטאן, זקוקה לעיצוב עצמי מעמיק ומחודש. בתקופה זו שלפני הקונגרס ה-14, נפתחת בפנינו הזדמנות משמעותית להכנה, הבהרה וגיבוש עמדות המפלגה בסוגיות היסוד: השאלה הלאומית, שאלת האישה והשאלה המעמדית. על כל אחד מחברי המפלגה להעמיק בנושאים אלו, כדי לאפשר לא רק לחברים, אלא גם לידידינו, לפעילים הפוליטיים, לאנשי הרוח ולמי שדואג לעתיד העם הכורדי, להשתתף בדיונים אלו ולסייע לנו בהתקרבות לפתרון כולל לשאלת כורדיסטאן כעם תחת כיבוש.
מהיום הראשון להשתתפותה בתנועה הכורדית ובזיהויה עם העם במסגרת המאבק המהפכני, מילאה המפלגה תפקיד חשוב בכל שלוש הסוגיות הללו. על אף העליות והמורדות לאורך הדרך, המפלגה נותרה תקווה בחברה וסמל ברור המנחה את העם הכורדי לעבר חברה שלווה ואנושית.
המפלגה לקחה חלק פעיל במהפכה בכורדיסטאן והובילה את העם במאבק להשגת זכויותיו. היא הטמיעה גישה הומניסטית במאבק זה, משכה את תשומת לב הקהל הרחב למהפכה והפריכה את ההאשמות והסטיגמות שהוטלו על ידי האויבים ובעלי הסמכות.
כאשר המפלגה העלתה את שאלת האישה בכורדיסטאן, היא נתקלה בהתנגדות חריפה מצד אויבים ושמרנים שניסו למנוע שבירת טאבו זה בכל האמצעים האפשריים, כדי לשמר את העליונות הפטריארכלית. לצערנו, גם גורמים מתוך התנועה המהפכנית ניסו לדחוק את המפלגה לשוליים. אך למרבה המזל, לא האיבה של הכובשים ושל התעמולה האיראנית ולא הלחצים הפנימיים הצליחו לעצור את התקדמות המאבק הנשי. למרות השימוש הנרחב של המשטר הדתי בחינוך, בתקשורת, במסגדים ובכל הכלים האפשריים כדי להפיץ דיכוי מגדרי, רעיון חירות האישה, הקשור קשר הדוק לשחרור חברתי, הלך והתעצם. לנשים לוחמות החופש הייתה השפעה מכרעת, והיום הרעיון הזה אינו עוד בבעלותה של תנועה אחת בלבד, אלא אומץ על ידי כלל התנועה הכורדית.
השבת הכבוד לפועלים ולעובדים, האנשים שמוכרים את מרצם ואת חייהם למען פת לחם, היא אחד מהישגיה המכובדים של המפלגה. ייסוד איגודים מקצועיים, התאגדויות חקלאים והגברת הביטחון העצמי בקרב הפועלים הכורדים סייעו להם להבין את זכויותיהם, לזהות את המבנה הקפיטליסטי המנצל ולפעול לשחרור מהכובלים הפיאודליים והמסורתיים.
השתתפותה של המפלגה בשאלות החברתיות והמהפכניות בכורדיסטאן היא בעלת משמעות היסטורית. השפעה זו התבלטה במיוחד בהתקוממות “ג’ין, ג’יאן, אזאדי” (אישה, חיים, חירות), אולם זהו עבר. כיום, העם הכורדי רכש הבנה ויכולת להגן על הישגיו. לכן, בקונגרס הקרוב, על מפלגת הפועלים של כורדיסטאן להבהיר את חזונה לשלב החדש ולייצג תמונה מודרנית ועדכנית של מאבקה בפני החברה.
השאלה הלאומית
כל עוד גורלה של כורדיסטאן לא הוכרע במסגרת משאל עם כולל שיאפשר לעם הכורדי להחליט על עתידו הפוליטי, אין המפלגה צריכה לסגור את הדלת בפני שיתוף פעולה עם כוחות מחוץ לכורדיסטאן שמטרתם הפלת הרפובליקה האיסלאמית. לאחר נפילת המשטר, כל ניסיון להחליט על עתיד כורדיסטאן ללא רצונו המפורש של העם הכורדי חייב להידחות. עלינו להבהיר את עמדתנו האסטרטגית ולעשות כל שנוכל – מבחינה פוליטית, חברתית וחומרית – כדי להשיג את היעד.
כורדיסטאן היא שדה הפעולה המרכזי שלנו. התמיכה העממית, ההשתתפות של הנוער, והקשר ההדוק בין המפלגה לבין החברה – כל אלו מצביעים על כך שכוחנו טמון בכורדיסטאן. אנו מפלגה כורדית, והכאב והשמחה של העם הכורדי הם גם שלנו. לכן, תנועת השחרור של העם הכורדי היא שאלת הליבה שלנו, ואנו לוקחים בה חלק פעיל בכל התחומים.
המאבק הכורדי רווי בכיבוש, דם, שוד והרס. אך לאורך כל ההיסטוריה, כורדיסטאן עמדה בפני הכובשים בדרכה הייחודית. ועד היום, כורדיסטאן לא הוכרה כמדינת העם הכורדי. דוגמת הרפובליקה של מהאבאד והאירועים שאחריה מעידים בבירור על תרומת הכורדים לנפילת השלטון הקודם, אך הסבל שלהם נמשך גם לאחר מכן תחת המשטר האיסלאמי.
שאלת האישה
שאלת האישה אינה משנית, אלא עומדת בשורה אחת עם השאלה הלאומית. היא משימה עיקרית של לוחמי ולוחמות מפלגת הפועלים של כורדיסטאן. ללא צעדים אמיתיים ומשמעותיים לקידום זכויות נשים, החברה הכורדית לא תוכל להתקדם. גם אם הרפובליקה האיסלאמית תיפול, ובמקומה יעלו גברים כורדים לשלטון, עדיין כורדיסטאן תישאר תקועה אם לא תושג שוויוניות מגדרית. לכן, אסור לנו לחזור אחורה בנושא זה.
השמאל
כפי שמתרחש במדינות רבות, גם בכורדיסטאן קיימות גישות שמאל מגוונות עם מטרות ואסטרטגיות שונות. מפלגת הפועלים של כורדיסטאן, הנאמנה למטרת שחרורו של העם הכורדי, מאמצת אסטרטגיה ברורה ונחושה בעמידתה בצד השמאלי של המפה הפוליטית.
לפי תפיסתנו, השמאל צריך לבטא את עקרון האנושיות – כלומר “כבוד האדם” – ולשמר איזון בין דרישות חדשות לערכים מסורתיים.
שאלת המעמד
המשטרים החברתיים בעידן המודרני מוכתבים כמעט כולם על ידי הקפיטליזם, שמשתלט על כל תחומי החיים. צורתו עשויה להשתנות ממדינה למדינה, אך מטרתו זהה: לנצל את הרוב למען רווחי המיעוט.
במקומות שבהם הפועלים הצליחו להתאגד ולהקים איגודים חזקים, נוצרה הגנה חלקית על זכויותיהם ונרשמה יכולת מסוימת לעמוד מול הקפיטליזם. במקרים רבים, חוקי העבודה שונו, והפועלים קיבלו השפעה ישירה על יחסי הייצור. אך גם כך, המנגנון המנצל עדיין קיים.
בעתיד של כורדיסטאן, אין לצפות למערכת שלטונית חלופית. הדרך היחידה קדימה היא רפורמה בתוך המערכת הקיימת לטובת המעמדות העובדים. מפלגת הפועלים של כורדיסטאן חייבת לייצג את האינטרסים של הפועלים, להגן על זכויותיהם ולהיאבק להפחתת אי־השוויון המעמדי באמצעות צעדים רפורמטיביים.
